אֹהֶל : מִשְׁכָּן

כאשר אידיאולוגיה מבקשת להפגין את כוחה, היא בונה לעצמה משכן: מקום שבו רעיון מקבל ביטוי אדריכלי ונוכחות ציבורית. בית הכנסת הגדול באלנבי, בית הוועד הפועל בת"א ובית עיריית בת-ים נולדו כמשכנים כאלה, אך חושפים פער בין הרצוי למצוי: בין ההבטחה שנשאו, לבין האופן שבו התממשו בפועל כגופים סגורים, כבדים ומרוחקים. מתוך המתח שבין הארעי לקבוע, אנו קוראות את אוהל מועד המקראי כאב-טיפוס הנוודי של המשכן, שהתקבע כבית מקדש הבנוי באבן. הפרויקט סוקר ומנתח הופעות של בנייני משכן במרחב המקומי ומציע מערכת אדריכלית זמנית העוטפת את המבנים ומייצרת סביבם מרחב ציבורי חדש. אל מול המונומנט הקבוע מופיעה הארעיות ככלי פעולה: גוף נספח, המתלבש על המשכן ומחדיר אליו אידיאולוגיה חדשה דרך הפרעה זמנית. כך הופכים המשכנים לתשתית פתוחה לפעולה חדשה. המערכת נבנית לזמן מוגדר, מפעילה את המבנה, ולאחר שמיצתה את פעולתה עוברת אל המשכן הבא.